את הכפר, בית לחיים לאוטיסטים, הקימו למעשה מורים. קבוצה של מחנכים והוגים בתחום החינוך המיוחד והפסיכולוגיה שהאמינה שיש לטפח ולקדם את האדם האוטיסט יחד איתו, לאורך חייו, מבלי לנסות "לתקנו". המורשת הזאת שלהם ניכרת בכל פינה בכפר שמעון.

הקמת העמותה

זה התחיל בידידות שהתפתחה במשרד החינוך. ברוך עזגד, היה מנהל ומפקח במשרד, הוגה בתחום החינוך, ופרופ' שמעון זקס, מפקח תחום החינוך המיוחד במשרד, מי שהיה גם ראש המגמה לחינוך מיוחד באונ' העברית ובציריך. עזגד גילה עניין גדול בהשקפות שהביא איתו זקס משווייץ על סיוע לבעלי מוגבלויות. זקס גיבש את תפיסתו על החינוך המיוחד על פי הרעיונות של רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה, וערכי החינוך ההומני של יאנוש קורצ'ק, ועוד לפניהם, יוהן היינריך פסטלוצ'י אבי הפדגוגיה המודרנית בן המאה ה-18. כל אחד מהם ראה בזמנו ובדרכו, את האדם בשלמותו, בין אם הוא ילד או בוגר. השניים מצאו שפה משותפת. היה זה זקס שעודד את עזגד להקים קודם את "אבן חן", מעון לילדים בעלי מוגבלויות שכליות והתפתחותיות ובית ספר לחינוך מיוחד בנתניה, ואחר כך, ליווה אותו בצעדים הראשונים להקמת כפר שמעון.

עדיין לא היו הרבה מענים לאוטיסטים בוגרים באותה עת. הצורך במסגרות חוץ לבוגרים אוטיסטים בעלי תפקוד בינוני-נמוך גדל בקרב הורים שהבינו שלא יהיו שם לנצח עבור ילדיהם שהולכים ומתבגרים. עזגד האמין בהקמת מסגרת כזו שתקום על פי התפיסה ההומניסטית-הוליסטית בה דגל. הוא העדיף אותה על פני שתי הגישות המקובלות בעולם הטיפול, אלה שמתמקדות בניסיון לרפא את החלק "המקולקל" אצל האדם (הגישה הרפואית), או בצורך "להשגיח" עליו (הגישה הסיעודית).  הגישה ההומניסטית-הוליסטית בה דגל, תעודד ותגייס את החלקים הבריאים באדם ובעיקר את רוחו כדי שיצליח להתמודד עם המוגבלויות שלו.

הוא ביקש להקים בית לחיים שייתן מקום מרכזי יותר לערכים אלה, ופחות לכלים טיפוליים  "מעצבי ההתנהגות" המקובלים, אלה שמנסים לסייע לאדם לתפקד כמה שאפשר כמו האחרים. אם כי לא שלל שימוש בכלים התנהגותיים אלה על פי הצורך והמקרה. התפיסה שלו נפלה על אוזן קשבת. "בכל מה שקשור לחינוך בעלי מוגבליות, ברוך עזגד היה אבי הרוחני", אומרת הפרופ' שונית רייטר, ר' הפקולטה לחינוך באונ' חיפה באותן שנים, "ומשנתו הונחלה לדורות רבים של סטודנטים לחינוך". 

סביב רעיונות אלה גיבש עזגד את העמותה שליוותה את המעון בנתניה ופעלה להקמת בית לחיים לאוטיסטים. לעמותה הצטרף משה פלבס. גם הוא מורה. פלבס, יו"ר העמותה הראשון, היה מחנך ופסיכולוג שפעל רבות להטמיע את החינוך המיוחד בתנועה הקיבוצית. "עזגד היה בעברו איש לח"י" הוא מספר על שותפיו בעמותה, "וכך לא במקרה, כמה מחברי העמותה הראשונים היו בני האצולה הרוויזיוניסטית. אחד מהם, היה המשפטן דן פון-וויזל, אישיות מרתקת שסבו ארנסט-פרנץ היה יד ימינו של הרצל, והוא היה פעיל מאד בהקמת כפר שמעון".   

הקמת הכפר

"בהתחלה עוד דשדשנו", מספר פלבס. "היתה חסרה עדיין דמות עם אופי יזמי, שתדע להזיז הרים איפה שצריך ולהתניע את המהלך, ושתתחבר לחזון שלנו". הדמות הזו נמצאה במהלך סיורים לימודיים שערכה העמותה במוסדות לאוטיסטים בישראל, וגם היא היתה מורה.

שושנה באייר, היתה אשת חינוך ותיקה, ובאותן שנים כיהנה כיו"ר ארגון המורים העל-יסודיים. היא היתה גם אמא של דפנה, צעירה על הרצף האוטיסטי שהתגוררה בכפר עופרים של אלו"ט, ובאייר היתה מהפעילים המרכזיים במקום. במהלך הסיור שערכו שם חברי העמותה, שמעה מהם על הכפר שהם מעוניינים להקים ועל תפיסותיהם.

סוף סוף, העידה מאוחר יותר, מישהו דיבר בשפה שלה, וזה בדיוק מה שהיא חיפשה לבתה. הצטרפותה של שושנה האיצה את המהלך. היא ידעה איך לנווט במסדרונות השלטון ומול הרשויות המקומיות, מול ההורים ומול צוות הכפר, וגייסה שותפים ותורמים. יחד איתם חיפשה העמותה מרחב כפרי, שלא יהיה שיכון ולא קהילה. בעזרת השותפים החדשים, נמצא שטח במושב שריגים  המשתרע על פני 10 דונם בחיק הטבע בעמק האלה, עם  מבנה בית ספר נטוש  ששימש בעבר כחטיבת ביניים של מטה יהודה. באייר שכנעה את משרד השיכון לאשר משכנתה לאזור פיתוח , השיגה תקציב לבנייה ממשרד הבריאות, והצליחה במקביל גם להוריד את עלות המימון היקר להורים. 

חבלי הלידה של הכפר לא היו קלים. תחום מסגרות החוץ לאוטיסטים בוגרים בארץ היה בראשית התפתחותו. באותן שנים, אוטיזם הוגדר עדיין כמחלה והיה בפיקוח משרד הבריאות. המאבק להכיר באוטיזם כהפרעה התפתחותית ולא נפשית והעברת הטיפול בנושא למשרד הרווחה, יסתיים בהצלחה רק שלוש שנים לאחר שהכפר כבר יקום. בינתיים, הבינו חברי העמותה, שמסגרת משלהם תקום, אם  תצליח לקיים את עצמה. לצורך כך, באייר הקימה קרן השקעות מיוחדת שאיפשרה לתפעל את המקום בלי להיות תלויים בתקציבי ממשלה. המטרה היתה בראש ובראשונה לאפשר להורי דיירי הכפר, לישון בשקט ולדעת שמה שלא יהיה, הכפר יעמוד על הרגליים.

בשנת 1996 נפתח כפר שמעון, על שמו של הפרופ' זקס. הכפר תוכנן לאפשר מרחב אישי וקבוצתי. בכל בית שתי קומות, שישה דיירים בכל קומה, כמו שהיה נהוג בקיבוצים, תכנון שמאפשר לגור בקבוצה גרעינית קטנה. לכל דייר יחידת דיור עם מקלחת ושירותים משלו. כל חדר לפי טעמו ואישיותו של הדייר. ובכל בית מרחב קבוצתי וחצר המאפשרים לקבוצה להיות ביחד. במקום נפתח גם בית ספר לאוטיסטים, ניבנו בו תכניות ייחודיות והוא שימש את דיירי הכפר לצד תלמידים מבחוץ במשך כעשרים שנה. באייר עמדה על כך שהפעילות של תושבי הכפר, גם התעסוקתית, תתנהל בשטחו. זה יאפשר סדר יום קבוע אך נינוח, בלי לחץ והסעות, וייתן הזדמנות לכל אחד לבטא ולפתח את עצמו באופן מתמשך שלא מתוחם בזמן קצוב.

בהתחלה באייר ניהלה את הכפר יחד עם עזגד, ובשנים הבאות המשיכה לבדה. נפתחו בית צעירים ובית בוגרים, 12 דיירים בכל בית. הוכשר צוות על פי תפיסות המקום, ולכן לא מיהרו לחפש אנשי טיפול מוסמכים. אלה הגיעו קצת אחר כך, לאחר שתרבות המקום כבר גובשה בקרב צוות הכפר. ובינתיים כולם היו מעורבים בלידת המקום. פלבס, למשל, התנדב להקדים ערב קודם לישיבות העמותה כדי לעשות משמרות לילה. הצוות למד לשים דגש על הקניית הרגלים של חיים משותפים וכבוד לזולת. יצירת קהילה החיה ביחד בעזרת תקשורת הדדית, עם כל המגבלות והקושי שיש לאוטיסטים ביצירת קשר. ד"ר גרגורי כץ, שימש פסיכיאטר הכפר מהיווסדו במשך כמעט 30 שנה והפך לחלק ממורשתו. הוא הכיר כל דייר וגילה מעורבות גבוהה בטיפול איתם ועם הוריהם. ד"ר כץ שממשיך לפעול למען הכפר כחבר עמותת אמנה-שריגים, מספר: "כשהגעתי, הופתעתי לגלות מה אפשר להשיג כשאתה עובד בצורה לא פורמלית והופתעתי מהכוחות שהתגלו אצל הדיירים. עצם זה שלא מדובר במוסד טיפולי אלא במסגרת שנותנת יחס אישי ומשפחתי ומשקיעה המון בכל אחד, הם התקדמו בצורה בלתי רגילה".

תחילת הדרך היתה מאתגרת ודרשה מעבר לא פשוט מהרעיונות של מקימיו לבין המציאות בשטח, ולכך נדרשה אישיות כמו של באייר. הימים הראשונים התאפיינו בהתמודדות  גבוהה עם ריבוי התפרצויות אלימות ועם בעיות רפואיות מורכבות. כשדיירים התפרצו היא היתה שם לחטוף בעצמה את המכות, לקום מיד ולהמשיך בין רגע להנחות את הצוות איך לנהוג עם כל דייר לפי התכנית ועל פי מצבו הרפואי. באותה מסירות, ניהלה מלחמות ביורוקרטיות בלי סוף, ודאגה להורים ולצוות. באייר היתה אמא יחידנית במישרה מלאה לשני ילדים. בשנות הקמת הכפר, חלתה בתה במחלה קשה, והיא התמסרה כל כולה לטיפול בה עד מותה. כל זאת, כך מעידים האחרים, בלי להפחית ממסירותה המלאה לכפר.

מירי אטיאס ואנה אוסטי, היו שם בצוות מהיום הראשון. אז הן היו שתי אמהות צעירות מבית-שמש. אטיאס, סגנית מנהל הכפר, הגיעה בהתחלה כמזכירה זמנית. אוסטי, אם בית הבוגרים של הכפר, התחילה לעבוד זמן קצר לאחר שעלתה לארץ וטרם למדה עברית. הסתבר במהרה שללא העברית, הדיירים מצאו איתה שפה משותפת ומדוייקת בקלות. הן למדו מבאייר איך להקנות יכולות תפקוד עצמאי. ולא פחות, הן אומרות, איך להתמודד עם הניהול התובעני והדקדקני שלה. בעידן ללא מצלמות, הן ידעו שהיא תמיד שם, משגיחה מאחורי הגב, אבל למדו להעריך את נאמנותה חסרת הפשרות לצוות ולהשגת תנאים לרווחתו. לא כולם החזיקו מעמד.

הכפר בשנותיו הראשונות הלך וגדל. הגיעו עוד דיירים, ונבנו בריכה ואולם ספורט. באייר ניהלה את הכפר עד 2012. בשנים שחלפו מאז פרישתה, הושרשה בכפר האהבה שהנחילה למוסיקה קלאסית. הצוות היה בהתחלה ספקני שהתכנית תצליח, אבל באייר לא ויתרה, והוא נוכח איך כפר שלם של אוטיסטים יושב ביחד קשוב ומאזין ליצירה שלמה במשך 40 דקות רצופות. שופן, שוברט, באך, או סן סאנס. אחדים מדיירי הכפר היו לפסנתרנים עם רפרטואר הולך וגדל של נגינה בשתיים ובארבע ידיים. אותו מרכיב שבאייר ראתה לנגד עיניה, יחד עם ברוך עזגד ועמותת אמנה-שריגים, זה שמעדן ומרומם את הרוח ועוזר לאדם להמריא ולגייס את יכולותיו, טמון ביסודות הכפר ובתרבותו.

דיירי הכפר כבר בגרו והכפר המשיך לצמוח ולהתפתח. ב-12 השנים הבאות ניהל את הכפר אילן בלום. כן, גם הוא היה מורה, איש חינוך ומעשה כקודמיו מקימי הכפר. בתקופתו, ניבנה בכפר מרכז גדול לאמנויות ומלאכה. במקום לצאת כל יום למרכזים עם תעסוקה מונוטונית, מספק המרכז לתושבי הכפר, 14 כיתות וסדנאות של יצירה מגוונת, אמנות, תנועה ומוסיקה. התמדה בפעילות יצירתית מתמשכת ותהליכית לאורך זמן, כמה זמן שצריך, על פי גישת הכפר ובעזרת תקשורת בין שווים עם המדריכים,  מאפשרת לכל אחד להביע את עולמו הפנימי ולפתח את כישוריו.

רוח המקום כפי שראו לנגד עיניהם מקימי הכפר בראשית דרכו התגבשה לכפר שהוא היום. יצירתם של תושבי הכפר, שהולכת ונבנית עם השנים לאורך השבילים ועל קירות המבנים, ממשיכה לגדול, להסתעף ולהתפתח כמו חיי יוצריה, מעצבת את פני הכפר ומעידה שזהו אכן בית לחיים.