מעיקרי הנחות היסוד בהשקפה החינוכית
האדם נתפס כשלם על חוזקותיו וחולשותיו. בכל אדם קיים גרעין תקין אותו יש לטפח (הרוח האנושית).
לכל אדם צורך להביע את עצמו, ולכל אדם צורך לתקשר עם סביבתו, גם אם הוא מתקשה לעשות זאת בדרכים המקובלות. למרבית התושבים בכפר שמעון קשה לתקשר באופן ישיר ובפרט בדיבור ישיר. הם נזקקים לכלי תיווך אשר מאפשרים להם גם להביע את עצמם ולתקשר האחד עם השני. כלי התיווך שלנו נעשים באמצעות המוזיקה
(בפסנתר, בתופים,) בשירה לבד ובצוותא (מקהלה), בשיעורי הדרמה והתנועה. אחרים מביעים את עצמם באמצעות האומנויות השונות – הציור והקרמיקה, גם כאן ישנם תוצרים שעושים לבד וישנם תוצרים שעושים בצוותא. החשיבות של התקשורת ביניהם באה לידי ביטוי תוך כדי תהליך העשייה בסדנאות, בחוויה המתמשכת בחזרות הארוכות לקראת ההופעות, ולבסוף בביצוע שלאחר מכן.
וישנו גם העיסוק במלאכות השונות – אשר בתהליך הייצור נדרשים התושבים לתקשר האחד עם השני בכדי להגיע לכלל תוצר בעל ערך להם ולחברה. זו גם דרכם להראות מה הם אוהבים ויודעים לייצר וליצור בנפרד ובצוותא…
האדם מחפש משמעות ואו סיפוק במעשיו. אדם לומד ומתפתח לאורך כל חייו, לא רק דרך הלימוד "האקדמי" אלא גם באמצעות החושים. וזאת סיבה נוספת לכלל העיסוקים באומנויות ובמלאכות היד אשר הוזכרו קודם לכן. אנו מתרחקים מכל עבודות הפירוק וההרכבה, האריזות למיניהן, ובכלל – מכל עבודות האוטומציה המונוטוניות, אשר מחמירות עוד יותר את הנטייה שלו ל- OCD.
בכל אדם קיימת עצמיות ייחודית איתה הוא נולד, לעיתים לוקח לאדם זמן למצוא אותה אך לעולם יחזור אליה. האנה ארנדט הוגת הדעות הידועה, גרסה "שקיים פוטנציאל לחירות ולשוויון בין בני האדם, וחשוב לאמץ את נקודת מבטו של הזולת".
מבחינה רעיונית, מציע לנו הוגה הדיעות יוהאן פסטולוצי – " להושיט יד עוזרת כדי להפעיל את הטבע של האדם עד קצה יכולתו".
האינטרפרטציה המעשית מבחינתנו היא החיפוש המתמיד אחר הנטיות,, הכישרונות, החוזקות וההעדפות התעסוקתיות והאומנותיות של כל אחת ואחד למימוש פוטנציאל אישי וקהילתי.
מבחינה זו, על אנשי הצוות בכפר שמעון חלה החובה – לחפש את העצמיות של הסובבים אותם, תושבי הכפר:- את הדבר שמעניין אותם ושהם אוהבים לעשות. ואז לזהות את הדברים שהם – אנשי הצוות אוהבים לעשות או שמעניין אותם. לחפש את נקודות המפגש ביניהם ושם להתחיל את עבודתם החינוכית שיקומית.
אנו פועלים על הסביבה ומתאימים אותה לתושבי הכפר, להבדיל מלפעול על האדם עצמו. זהו ההבדל מבחינתנו בין גישה חינוכית לגישה טיפולית. איננו באים לשנות או לתקן את האדם, אלא לאפשר לה או לו להתפתח ולהשתנות בקצב אישי באמצעות עיצוב והתאמת סביבה תעסוקתית וקהילתית מגוונת ומאתגרת. בסביבה כזו, אנו פועלים על האדם באופן עקיף. מאפשרים להם מפגש אמיתי בין אנשים, מפגש של עשייה ויצירה בסדנאות ובחיי הקהילה. ותוך כדי כך, משתדלים ככל שניתן, להימנע מלפעול באופן ישיר על תושבי הכפר. מנסים להימנע ככל שניתן "מתכניות התנהגותיות".
האדם מחפש להרגיש ולהיות שייך. אנו מחפשים הזדמנויות רבות לצבירת חוויות משותפות בין תושבי הכפר ובין עצמם ובינם לאנשי הצוות. – חוויות משותפות נבנות במקומות העבודה, בטיולים בצוותא (אנו עורכים כ- 9 טיולים בשנה, מהם 2 טיולים גדולים הכוללים שינה מחוץ לכפר), הפקות אירועי תרבות וחגים יחד (אותם אנו מפיקים באופן עצמאי עם כוחות הקהילה הקטנה), קיום טכסים, תערוכות ציור ואומנות פרי עמלנו, קונצרטים בכנסים, בבתי אבות, ובמקומות ציבוריים.
בהשפעת תפיסה זאת, והצרכים הדינאמיים המשתנים כל הזמן, אנו מתאימים את התשתיות ואת הפעילות בכפר שמעון והדבר מוכיח את עצמו על ידי השינוי שכולנו עוברים יחד, ההתפתחות וההשראה שאנו סופגים אחד מהשני – תושבי הכפר ואנשי הצוות.
בנוסף, מקבלת הפילוספיה החינוכית ביטוי גם בשטח הפיזי: הכפר נבנה על שטח בתוך חורש טבעי של כ- 10 דונם המאפשר לתלמידים נוף פסטוראלי, צמחיה ירוקה, ומרחב אישי רחב. דברים אלה תורמים להרגשת הרוגע והשקט הפנימי. בנוסף, תושבי הכפר נהנים מחדרים אישיים לרבות שירותים פרטיים נרחבים דבר המאפשר פרטיות מלאה בשעות שונות של היום (הפסקות, בגמר הפעילות אחה"צ, בשעות הערב) וכתוצאה מכך – מתן כבוד הדדי וחינוך לכיבוד הרכוש שלך ושל הזולת.